איך התרגלנו להיות לחוצות...

לחץ. אולי אחד הסימפטומים הכי קשים ומכאיבים של העידן שלנו. הצורך להיות זמינות

נראות לשים את עצמנו להספיק לספק את הסחורה בבית, בזוגיות, בהורות, בעבודה, בעסקים, בבריאות כאילו כל הזמן צריכות להוכיח משהו למישהו לספק ראיות שאנחנו "מספיק"...

כולנו מתמודדות עם זה, כולנו נשאבות לזה, והכי הכי הכי מתסכל: כולנו מתבאסות על עצמנו שאנחנו שם. כשאנחנו מתבאסות על עצמנו שאנחנו במצב מסוים אנחנו למעשה מבקרות ושופטות את עצמנו, ומהניסיון שלי - זה גם בדרך כלל נעשה בצורה מאוד לא יפה. אנחנו מעיזות לדבר אל עצמנו באופן כזה שאף פעם לא היינו מעיזות לדבר אל אף אחת.

תכלס, בכנות רגע, אם היית אומרת בקול את כל המחשבות הביקורתיות שלך על עצמך, היית מעיזה להגיד את זה לחברה שלך? לקולגה שלך? ובכלל, יש עוד מישהי בעולם שאת מדברת אליה באופן שבו את מדברת אל עצמך? תהיי כנה...

כמה אנחנו עסוקות בלהקטין את עצמנו, להלחיץ את עצמנו כאילו שאנחנו לא מספיק.

ומה שאנחנו שוכחות לאורך כל הדרך - הוא שרק מעצם היותנו חיות נושמות מתעוררות לעוד בוקר רק זה נותן לנו זכות קיום.

רק מעצם זה שבאת לעולם - יש לך משמעות. יש לך מהות. יש לך זכות. מגיעים לך חיים של רווחה. חיים של שמחה פשוטה. חיים בקצב שנכון לך. חיים בלי לחץ.